(א) חרש וחרשת אינן בני קידושין מן התורה וכו׳ ה״א ריש פרק חרש ומ״ש בשם הרמב״ם שאם בא פקחת וכו׳ בפ״ד כ״כ והשיג עליו הראב״ד דהא איכא למיגזר שמא יאמרו גרשה זה ונשא זה ונמצא מחזיר גרושתו מן הנשואין עכ״ל והרב המגיד הליץ בעד הרמב״ם ואמר דה״א בירושלמי פ׳ חרש ר״א שאל לרבי יוחנן אשתו של חרש ושל שוטה מהו א״ל אפילו אשם תלוי אין בה וכיון דאת אמר אפילו אשם תלוי אין בה בא אחר וקדשה נתפסו בה קידושין גירשה מותרת לינשא לראשון ומפרש הרמב״ם דהכי קאמר גירש השני מותרת לבעלה החרש והטעם הוא כמ״ש ה׳ המגיד שם בפ״ד דלא גזרו שמא יאמרו וכו׳ אלא כשקידושי הראשון הם מן התורה אבל חרש שאין לו קידושין מן התורה אלא שחכמים תקנו לה קידושין לא גזרו בה שמא יאמרו שאפי׳ גירש חרש והחזירה אינו עובר באיסור תורה ואף על גב דבפ׳ י״א מה׳ גירושין כתב ה׳ המגיד פירוש אחר אהך ירושלמי מ״מ פשט הירושלמי מבואר שהוא כדברי הרמב״ם וטעמו גם כן מבואר וכמ״ש ה׳ המגיד בפ״ד כדפרישית:

(ב) ומ״ש ומ״מ אינה יכולה למאן וכו׳ שם דאם יכולה למאן לעולם לא נסבי לה דלמא תמאן אבל קטנה גבול יש לה וסבר מפייסנא לה עד שיעבור זמן מיאונה ומ״ש ושוטה אין להם קידושין וכו׳ שם משום דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת:

(ג) כתב הרמב״ם שכור וכו׳ בפ״ד וה״א בפרק הדר ומ״ש בסריס קידושיו קידושין פי׳ ל״מ סריס חמה דכשר לבא בקהל אלא אפילו סריס אדם דאית ביה לאו דלא יבא פצוע דכא וכדקי״ל קידושין תופסין בחייבי לאוין ומ״ש בשם התוספות דאיילונית ודאי אין קידושין תופסין בה כ״כ ריש יבמות ופרק המדיר ותימה למה לא כתבו נמי ע״ש הרא״ש שכתב כדברי התוספות וז״ל התוס׳ בפרק המדיר התם מיירי בספק איילונית שלא היה להם כח לברר אם הם סימנים גמורים אם לאו הילכך צריכין גט מספק וכו׳ עכ״ל:

(ד) ומ״ש רבינו שבאחד מאלו סימנים חשוב׳ איילונית הכי משמע מדברי התוס׳ דקרי לה ספק איילונית היכא שאין יכולים לברר וכו׳ ולא כתבו בפשיטות דהיכא שאין לה כל הסימנים אלא אחד או ב׳ ה״ל ספק אלא ודאי דאף בסימן אחד חשובה לה ודאי איילונית ולהכי לא משכחת לה ספק אלא היכא שלא ה״ל כח לברר:

(ה) וטומטום וכו׳ פירוש דטומטום הוא זכר ודאי או נקבה ודאית אלא שהוא מכוסה ואם קידש אשה ונקרע ונמצא זכר איגלאי מילתא דמתחילה היה זכר ודאי וכן אם נתקדשה ונמצאת נקבה מתחילה היתה נקבה ודאי ועל כן גם עתה שהוא מכוסה קידושיהן ספק וצריכי׳ גט מספק ואנדרוגינוס הוא ספק לעולם דהלכה כר׳ יוסי דברייתא דאמר אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמים אם זכר או נקבה ופירש ר״י בתוס׳ בפרק הערל דבריה דקאמר הכא היינו שהוא ספק כדקאמרינן ולא הכריעו דהיינו שהוא ספק מחמת שהוא בריה משונה דיש לו זכרות ונקבות והוא ספק לעולם אם הוא זכר או נקבה ומ״ש דהתוס׳ והרא״ש כתבו דאנדרוגינוס זכר הוא כ״כ גם בי״ד סימן רס״ו אבל קשה דלעיל בסי׳ כ״ב ובי״ד סי׳ שט״ו גבי בכור כתב ע״ש הרא״ש דספק הוא וכן פסק בא״ח גבי שופר סי׳ תקע״ט דאינו מוציא אלא מינו אלמא דספק הוא וכן משמע בח״מ סי׳ ר״פ ובי״ד סי׳ רפ״ה כתבתי ליישב כל זה ע״ש וע״ל סי׳ קע״ב:

(ו) כתב הרמב״ם המקדש אחת מכל העריות וכו׳ כל זה כתוב למעלה בסימן ט״ו י״ו י״ז י״ח וכאן חזר וכתבו בקיצור על הסדר ומ״ש וכן יבם שקידש צרת יבמה וכו׳ פי׳ יבמה שנתייבמה דצרתה אסורה עליו בלאו הבא מכלל עשה דבית אחד הוא בונה ולא שני בתים הוא בונה אם קידש צרתה הרי זו מקודשת וכו׳:

(ז) ישראל מומר שקידש קידושיו קידושין וכו׳ כתב ה׳ המגיד פ״ד מן הסוגיא שבפ״ק דיבמות נ״ל שאפי׳ זרעו שהוליד משהמיר דתו אפילו קידש אותו זרע ישראלים קדושיו קידושין ודוקא שהולידו מישראלית ואפילו מומרת וכולי עכ״ל וה״א התם א״ר אסי כותי שקידש בזמן הזה חוששין לקידושיו דילמא מעשרת השבטים הוא ומוקי לה בדוכתא דקביעי כגון בחלח וחבור וכו׳ כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לא זזו משם עד שעשאום עכו״ם גמורים אלמא דאפי׳ לשמואל אי לאו דעשאום עכו״ם גמורים היינו חוששין לקידושין ואע״ג שאבותיהם של אלו כבר נשתמדו קודם שהולידו וגם אמותיהם נשתמדו אלא ודאי כל שהוא זרע ישראל וישראלית אע״ג שכולם מומרים חטא ישראל קרינן ביה דאע״פ שחטא ישראל הוא וקידושיו קידושין וא״כ שמעינן מומרים בזמן הזה שלא עשאום חכמים עכו״ם גמורים קידושיהם קידושין לדברי הכל וכדתניא פ׳ החולץ טבל ועלה דה״ה כישראל לכל דבר למאי הילכתא דאי הדר ביה וקידש אשה ישראל מומר הוה ומקודשת וכ״כ בהגהות מרדכי דיבמות ע״ש א״ז:

(ח) וכתב הרמב״ם מי שחציו עבד וחציו בן חורין ט״ס הוא וצריך למחוק וכתב הרמב״ם והתחלת הדיבור הוא מי שחציו עבד וכו׳ וה״א פרק השולח (גיטין מ״ג) איבעיא להו מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקידש בת חורין מהו את״ל בן ישראל המקדש חצי אשה אינה מקודשת דשייר בקנינו והא לא שייר בקנינו מאי ולא איפשטא ולכך פסק רבינו דהוו קידושי ספק וצריכה גט וכ״כ לעיל בסי׳ ל״א:

(ט) כתב הרמב״ם המקדש מי שחציו שפחה וכו׳ רבינו כתב בקיצור אבל ז״ל בפ״ד המקדש אשה שחציה שפחה ותציה בת חורין אינה מקודשת קידושין גמורין עד שתשתחרר וכיון שנשתחררה גמרו קידושיה כקידושי קטנה שגדלה וא״צ לקדשה קדושין אחרים בא אחד וקידשה אחר שנשתחררה ה״ז ספק קידושין לשניהם עכ״ל ובפרק השולח איתא אמר רבא כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת כך ח״ש וחציה ב״ח שנתקדשה אין קידושיה קידושין דרש רבה בר רב הונא כשם שהמקדש חצי אשה וכו׳ א״ל רב חסדא מי דמי התם שייר בקניינו הכא לא שייר בקניינו חזר אוקים רבה בר רב הונא אמורא עליה והמכשלה וכולי אע״פ שאמרו המקדש חצי אשה אינה מקודשת אבל ח״ש וחצייה ב״ח שנתקדשה קידושין קידושיה מ״ט התם שייר בקניינו הכא לא שייר בקניינו א״ר ששת כשם שהמקדש חציה אשה וכולי א״ר חסדא ח״ש וחציה ב״ח שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון אחיו ומתו שניהם מתייבמות ללוי אחיהם ואין אני קורא בה אשת שני מתים מה נפשך אי קידושי דראובן קידושין קידושי דשמעון לאו קידושין ואי קידושי דשמעון קדושין קדושי דראובן לאו קידושין ופירש״י דמשום פלוגתא דאמוראי מספקא ליה הי מינייהו הוו קידושין איתמר ח״ש וחציה ב״ת שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון שאינו אחיו ר׳ יוסף בר חמא א״ר נחמן פקעי קידושי ראשון שהרי נשתנה גופה וה״ל כקטן שנולד רבי זירא א״ר נחמן גמרו קידושי ראשון (פירש״י ע״י השחרור גמרו דעד עכשיו הבא עליה באשם ומלקות היה אפילו מזיד ומכאן ואילך הבא עליה במיתה) א״ר זירא כוותי דידי מסתברא דכתיב לא יומתו כי לא חופשה האחופשה יומתו ודחה אביי ראייה זו שם והקשה ה׳ המגיד על דברי הרמב״ם שנראה שהוא פוסק כדברי האומר מקודשת אלא שאינה כא״א שהרי אין בה מיתה ופוסק כמ״ד גמרי קידושי ראשון וא״כ הוא יש לתמוה היאך בא אחר וקידשה אחר שנשתחררה ה״ז ספק קידושין לשניהם דהא משמע דלמ״ד דגמרי קידושי ראשון כיון שנשתחררה נעשית א״א גמורה ומומתין על ידה על כן נראה בדעת רבינו דפוסק כרב חסדא דמספקא אי אלו קדושין משניהם חלין וא״כ מ״ש וא״צ לקדשה קידושין אחרים אינו מפני שהיו הראשונים קידושין גמורים אלא כל שבא עליה אח״כ ביאתו עושה אותה א״א גמורה וה״ז כקטנה עכ״ל מבואר מדבריו שמ״ש הרמב״ם וכיון שנשתחררה גמרו קדושיה וכו׳ דהיינו דוקא כשבא עליה אחר שנשתחררה ותימה דלא העלה ארוכה לתמיהתו דבסוגיא משמע דלרבי זירא דקאמר גמרי קידושי ראשון ויש בה מיתה אפילו לא בא עליה לאחר שנשתחררה כדמוכח מראייתו דכתיב כי לא חופשה הא חופשה יומתו דאלמא דמיד שחופשה אפילו לא בא עליה חייב מיתה ועוד הקשה הר״ן על פירוש זה שפירש ה׳ המגיד דאם כן מאי קאמר דהרי היא כקטנה שגדלה וכו׳ דקטנה שגדלה ה״ט לפי שאדם יודע שאין קידושי קטנה כלום וגמר ובעל לשם קידושין אבל בחציה שפחה ובעל לשם קידושין אבל בח״ש וחציה ב״ח ליכא למימר אדם יודע וכו׳ דהא כיון דמספקא לן אי פקעי אי גמרי מי איכא מידי דאנן לא ידעינן ואיהו ידע ועוד הקשה הר״ן על דברי הרמב״ם בתחילת דבריו לפי מה שפירש דכיון דלית לן אכרעותא בין רב יוסף בר חמא ורבי זירא נקטינן דספיקא היא וכן פסק הרמב״ם אבל יש לסמוך דקשה ממה נפשך אם נפרש דעת הרמב״ם דכשנשתחררה גמרו קידושיה מדבריהם אף ע״פ שלא בעל כל שלא בא אחר וקידשה כקידושי קטנה שגדל וא״צ לקדשה קידושין אחרים שאינה יכולה למאן אע״פ שלא בעל א״כ מאי ענין זה לקטנה הא כיון דמספקא לן אי גמרו קדושיה אי לא פשיטא שאינה יכולה להשמט ממנו ואם בא לומר דמדאורייתא גמרו קידושיה א״כ כשבא אחר וקידשה למה כתב שהרי זו בספק קידושין ולפיכך אין דברי הרמב״ם במקום הזה מחוורים זו היא דעת הר״ן בקושייתו על הרב אע״פ שאין זה לשונו והרב ב״י כתב ליישב תחלת קושיית הר״ן על פי ה״ה דהקשה דהיכי נימא הכא אדם יודע כיון דאנן לא ידעינן דיש לומר דהכי אמרינן הכא אדם יודע שאין קידושין תופסין בשפחה וכשהיא חציה שפחה וחציה ב״ח ספוקי מספקא ליה אי תפסי אי לא וכשנשתחררה גמר ובעל לשם קידושין וכתב עוד ליישב דברי הרמב״ם בשלא בעל ע״ש אכן יש לתמוה אדברי הר״ן שפירש לדעת הרמב״ם דמספקא ליה אי גמרי קידושיה אי פקעי דאין שום גילוי בדברי הרמב״ם לפרש כך אדרבא מדכתב וכיון שנשתחררה גמרו קידושיה משמע להדיא דס״ל כמ״ד גמרו קידושיה וכך הבין ה״ה מתחילה כפי פשט דברי הרמב״ם ושלכך תמה עליו ואע״ג דהתוספות פירשו כך לפי שהקשו על פירש״י דמספקא ליה לרב חסדא הי מינייהו הוו קידושין משום פלוגתא דאמוראי דלעיל דהא רב חסדא גופיה פשיטא ליה דהוו קידושין ורבה בר רב הונא נמי חזר בו מכח דברי רב חסדא ונראה דמספקא ליה אי גמרי קידושי ראשון אי פקעי עכ״ל תוספות וכך הם דברי הרא״ש בפסקיו וכך היה מפרש הר״ן מכל מקום אין לנו לפרש כך דברי הרמב״ם מאחר שכתב להדיא דכשנשתחררה גמרי קידושיה ולפעד״נ דדעת הרמב״ם לפסוק כמ״ד גמרי קידושי ראשון וכדמוכח להדיא מהא דקאמר רב חסדא מה נפשך אי קידושי דראובן קידושין וכו׳ דאי הוה ס״ל דפקעי א״כ פשיטא דקידושי ראובן שהיה ראשון לאו כלום הן דלאחר שנשתחררה פקעי אבל אי ס״ל גמרי ניחא דרב חסדא ס״ל ודאי דאי קידושי ראשון חלין פשיטא לן דלאחר שנשתתררה גמרי קידושין אלא דמספקא לן דילמא לא הוי קידושי ראשון מעיקרא כשהיתה ח״ש וחצייה ב״ח ונמשך מזה דכשקדשה שני לאחר שנשתתררה חלו קידושי שני בלחוד ומה שהקשו התוס׳ היכי מספקא ליה הא רב חסדא גופיה פשיטא ליה דהוו קידושין ורבה בר רב הונא נמי חזר בו מכח דברי רב חסדא נראה ליישב דרב חסדא הכי קאמר ליה לרבה בר רב הונא כשדרש מעיקרא כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת כך ח״ש וחציה ב״ח שנתקדשה אין קידושיה קידושין דאמאי פשיטא לך בח״ש וחציה ב״ח דאינן קידושין כל עיקר כדין המקדש חצי אשה דמי דמי התם שייר בקניינו הלכך אינן קידושין הכא לא שייר בקניינו וכיון דלא שייר איכא למימר דילמא הוי קידושין ולעולם מודה רב חסדא דאינן אלא ספק קידושין ורבה בר רב הונא דאוקים אמורא עליה ודרש אע״פ שאמרו המקדש חצי אשה וכו׳ נמי הכי קאמר אע״פ שהמקדש חצי אשה פשיטא לן דאינה מקודשת אבל ח״ש וחציה ב״ח שנתקדשה קידושיה קידושין מ״ט התם שייר בקניינו הכא לא שייר בקניינו כלומר קידושיה קידושין מספק כיון דלא דמי לחציה אשה וניחא השתא לפירש״י דלא קשה היכי פשיטא להו לרב חסדא ורבה בר רב הונא בחציה שפחה וחצייה ב״ח דמקודשת קידושין גמורים מדאורייתא מטעמא דלא שייר בקניינו ובחצי עבד ובחצי ב״ח מיבעיא ליה ולא אפשיטא לן מהאי טעמא גופיה דלא שייר בקניינו אלא ודאי דבחציה שפחה וחציה ב״ח נמי לא קאמר דקידושיו קידושין כיון דלא שייר בקניינו אלא לעניין שצריכה גט אבל פשיטא דספק קידושין נינהו כמו בחציו עבד וחציו ב״ח ולרבא ורב ששת דס״ל דבח״ש וחציה ב״ח אינן קידושין כלל לא קשה מ״ש מחציו עבד וחציו ב״ח דקידש ב״ח דהוי קידושין מספק די״ל דשאני איש דכיון דיכול לישא שתי כשים טפי אית לן למימר דתופסין קידושיו לחציו מלגבי אשה דאיתתא לבי תרי לא חזיא הלכך אין קידושין תופסין בחצי אשה כלל אף בח״ש וחציה ב״ח אבל לרב חסדא ורבה בר רב הונא דקאמרי דקידושין תפסי בחצייה שפחה וחציה ב״ח בע״כ בספק קידושין קאמר דלא עדיפא מחציו עבד וחציו ב״ח זו היא דעת רש״י וכך היא דעת הרמב״ם כפי׳ רש״י ופסק כמ״ד גמרו קידושי ראשון וחייב עליה מיתה אלא דמספקא לן אי קידושי ראשון קידושין אם לאו דאם קידושי ראשון קידושין אם כן כשנשתחררה גמרו קידושין והבא עליה חייב מיתה אלא דאיכא ספק דילמא קידושי ראשון אינן כלום וכשנשתחררה וקדשה שני קדושיו קידושין ועל כן פסק דהמקדש ח״ש וחציה ב״ח אינה מקודשת קידושין גמורין עד שתשתחררה דאפילו למ״ד קידושי ראשון קידושין אינן גמורים עד שתשתחרר וכיון שנשתחררה גמרו הקידושין והבא עליה הוא באיסור חנק שאם היו קידושין חלין קודם שהיתה משוחררת עכשיו שנשתחררה היא א״א גמורה והבא עליה במיתה וגמרו קדושיה אלא דמספקא לן אי הוה קידושין חלק מתחלה ומכל מקום קידושין אלו שהם ספק דינן כקדושי קטנה שגדלה דאע״פ שלא בעל עלו לו קידושין הראשונים ה״נ הכא עלו לו קידושין הראשונים וא״צ לקדשה קידושין אחרים אע״ג דלא בעל וכל זה כשלא בא אחר וקידשה אבל בא אחר וקידשה לאחר שנשתחררה קודם שבעל ה״ז ספק קידושין לשניהם דשמא קידושי הראשון קידושין ולאחר שנשתחררו גמרו קידושיו או שמא קידושי הראשון לאו כלום הן וקדושי שני קידושין וכרב חסדא דמספקא ליה וכפירש״י כנ״ל לדעת הרמב״ם אבל מדברי רבינו נראה מדכתב אח״כ וא״א הרא״ש אמר דהוו קידושין גמורים וצריכה גט וכו׳ אלמא דהבין מדברי הרמב״ם שדעתו כשכתב שאינן קידושין גמורים דרצונו לומר דאינה צריכה גט אלא במיאון סגי לה ומשום הכי כתב וכיון שנשתחררה גמרו קדושיה כקטנה שגדלה וכו׳ דכי היכי דקטנה אינן קדושים גמורים שאינן אלא מדרבנן ובמיאון יוצאה בלא גט ה״נ בח״ש וחציה ב״ח א״צ גט קודם שיחרור ולפי זה פוסק הרמב״ם כרבא ורב ששת דבתראי נינהו דכשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת כך חציה שפחה וחציה ב״ח אינה מקודשת מן התורה אלא דמכל מקום קצת קידושין אית בה מדרבנן כקטנה וכשנשתחררה דינה כקטנה שגדלה וכו׳ וכ״כ הרא״ש על שם הרמ״ה דלמ״ד ח״ש וחציה ב״ח שנתקדשה אין קידושיה קידושין ואע״ג דהבא עליה חייב אשם דפשיטא דאפילו מוקמינן לקרא בשפחה כנענית וכרבי ישמעאל חייבים עליה אשם וכי בשביל שהיא חצייה ב״ח גריעא טפי אלא דמ״מ כיון שאין קידושיה קידושין מצי מגרש לה בלא גט ומותרת לאחר ולכן כתב רבינו על דברי הרמב״ם דהרא״ש פסק דהוו קידושין גמורים וצריכה גט כמבואר בפסקיו דמפרש כדעת התוספות דרב חסדא ורבה בר רב הונא פשיטא להו דקדושי ראשון קידושין גמורין נינהו משום דלא שייר בקניינו והכי הילכתא אלא דלפי זה קשה מה שכתב הרמב״ם בא אחר וקידשה אחר שנשתחררה הרי זה ספק קידושין לשניהם דכיון דקידושי ראשון אינן כלום דיוצאת במיאון כקטנה אם כן קידושי שני קידושין גמורין נינהו ואמאי קאמר הרי זה ספק קידושין לשניהם וצ״ל דלא היה כתוב לפני רבינו דין זה כלל בספרי הרמב״ם שבידו וכדמוכח להדיא ממה שכתב רבינו דין זה אחר כך ע״ש הרא״ש ולא כתבו תחלה ע״ש הרמב״ם אבל לפי ספרי הרמב״ם שבידינו וכמו שהעתיק בית יוסף אין ספק לפע״ד שדעת הרמב״ם כדפירשתי והוא דרך נכון דנתיישב בו כל מאי דהיה קשה על דבריו בלי שום דוחק ואיכא למידק בלשון רבינו ע״ש הרא״ש דהוו קידושין גמורין וצריכה גט דמשמע דדוקא לענין דצריכה גט והא ליתא דהלא הרא״ש כתב דהילכתא כרב חסדא ורבה בר רב הונא דקידושיה קידושין גמורין מן התורה וכמו שפירשו התוספות וא״כ ודאי אם מת קודם שיחרור אחיו מייבם אשה זו אם היה גם הוא עבד עברי ופוטר צרותיה מה שאין כן אם לא היו קידושין גמורים מן התורה דלא היה פוטר וי״ל דרבינו נסמך על מה שאמר אחר זה מיד ומיהו הבא עליה אינו חייב מיתה כמו על שאר א״א אלא חייב אשם דאלמא דאשת איש גמורה היא דקדושיה קידושין מן התורה ולא כתב מתחלה וצריכה גט אלא לומר שחולק אדברי הרבמ״ם דפוסק כרבא ורב ששת ומצי מגרש לה בלא גט וקאמר דלהרא״ש קידושיה גמורין וצריכה גט ומ״מ הא דכתב רבינו ומיהו הבא עליה אינו חייב מיתה וכו׳ דמשמע דוק׳ קודם שיחרור דגזירת הכתוב הוא דזו היא שפחה חרופה האמורה בתורה דקודם שיחרור ליכא אלא אשם אבל לאחר שנשתחררה הבא עליה חייב נמי מיתה ליתא אלא למ״ד גמרו קידושי ראשון אבל למ״ד פקעי הבא עליה לאחר שנשחחררה אפי׳ אשם ליכא ולהרא״ש נמי דמספקא לן הילכתא אי גמרי אי פקעי אף לאחר שיחרור ליכא מיתה וליכא אשם וז״ש רבינו אח״כ ואם נשתחררה לגמרי וקדשה אחר מקודשת לשניהם וצריכה גט משניהם וכו׳ דמספקא לן אי גמרי אי פקעי אבל לענין מיתה מה נפשך חייב מיתה דא״א גמורה היא דראשון או דשני כיון דקדשה אחר לאחר שיחרור אבל לא קדשה אחר לאחר שיחרור הבא עליה ליכא לא מיתה ולא אשם דדילמא פקעי ודו״ק: